<h1>ספר התרומות שער ב' חלק ב'</h1>
<h2>דף מח.</h2>
והיכא דמיחייב איניש ועשה מנכסיו מתנה על מנת להחזיר, יש לברר מה דינו של בעל חוב באותן נכסים. דע כי תקנת הגאונים שישבע הלוה שטוען שאין לו מה לפרוע שיכלול בשבועתו שלא עשה מנכסיו מתנה על מנת להחזיר. וצריך בירור למה תקנוה, שאם באו להזהירו שיפרענו כשיחזירוה לו, כבר כלול זה כשנשבע שכל מה שירויח יפרענו, ואפילו נתנו לו מתנה בכלל זה. ואם תקנוה להודיע הלוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן זה שלוה, היכן מצינו זה בתקנת הגאונים, אלא מלוה הולך ומחפש אחר לקוחות המאוחרין לו או יחרים סתם וידע. אלא ודאי עקר תקנה זו כפי מה שכתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, וזה לשונו, ראיתי ה"ר אברהם ז"ל שהקשה איך שמה מתנה והתנן במעשה בית חורון [נדרים מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה, ותירץ הדבר כרצונו, ותמהני עליו שהרי הקושיא ותירוצא מפורשים בגמרא דנדרים דאמרינן רב נחמן אמר קנה על מנת להקנות קנה, דהא סודר קנה על מנת להקנות הוא, זמנין א"ל משום דסעודתו מוכחת עליו, זמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור איסור במודר הנאה. ושמעת מינה שלא אמרו אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיא הערמה, כגון סעודתן מוכחת או דוקא במודר הנאה, והתם בגמרא איכא דאמרי דוקא בשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו, אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר מותר. ובירושלמי מפרש כלשון הזה, רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים, כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת אינה מתנה. הרי נתברר שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחין שאינו גומר ליתנה, אבל נתן בדעת גמורה על מנת להחזיר הרי היא כשאר כל תנאין דעלמא. מעתה (כונת) הרב ר' משה לזה נתכוין שישבע שלא נתן עכשיו על מנת להחזיר כדי להבריח מבעל חוב, דלא הויא מתנה, דחובו מוכיח עליו דלא נתכונו אלא להבריח מבעל חוב בלבד, ע"כ. והדין כללא דנקיטינן במתנה על מנת להחזיר שקנה המקבל, שאם נתן על מנת להחזיר בלא ערמה, אי איתיה לההוא מדעם בידיה דלוה דלא מסריה אכתי לידיה דמקבל מתנה, וליכא סהדי דזכי ליה מידי, לית לן להמוניה ללוה במאי דטעין דיהביה ניהליה להאיך על מנת להחזיר, דחיישינן לקנוניא, ואע"ג דמשתבע לא מהמנינן ליה, אבל אי מסריה ניהליה לההוא מידעם בידיה דמקבל מתנה, חזינן אי לוה תחלה ואחר כך זיכה לזה על מנת להחזיר, והוא קרקע או מטלטלין ששעבד למלוה באגב ואקנה, בזה ודאי לא יועיל כלום, שהרי זכה המלוה בהם [תחלה] שהרי קדם חובו למתנתו, אבל אם עשה מתנה זו קודם הלואתו ועשאה לזמן ידוע, בזה ודאי קנה הזוכה מה שזיכה לו עד שיגיע זמנו, אך אם עשאה בסתם ולא פירש אימתי יחזירנה לו ואחר כך לוה מזה מנה, הוה ליה ההוא תנאי כשאר תנאין דעלמא והמתנה קיימת מעכשו, והוא שיחזיר, כדקיימא לן [קדושין ס' ע"ב] כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי, ותנאיה מקיים ואזיל כנפשיה, כההיא דגטין [ע"ד ע"א] האומר הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז דמגורשת, והיא תתן לכשתרצה, הכא נמי יכול המקבל לעכב בידו מתנתו זמן מרובה על כרחו של נותן, שיכול לומר לו אחזירנו לך אחר זמן ואקיים תנאי, ויכול לדחותו כל שעה ושעה, והכי נמי למלוה הבא מחמתו, אך בזה יכול לכפותו מדרבי נתן שכשירצה להחזירם לנותן שיחזירם לו. וכל זה שאמרנו באומר בפירוש על מנת שתחזירהו לי, אבל אם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי, והקדישה או נתנה זה המקבל והחזירה אחר כך לנותן, נתונה ומוחזרת, דהא לא אמר לי, כדאיתה בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ז ע"ב] שור זה נתון לך ע"מ שתחזירהו והקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר, ואקשינן ומאי אהדר ליה, ושנינן ומאי חסריה, ומשנינן כי אמר החזירו הא אהדריה, כי אמר לי מידי דחזי לי קאמר ליה, ולא עוד אלא אם מת נותן מחזירה מקבל ליורשיו ונמצאת מתנתו קיימת ומה שאכל אכל, היכא דלא א"ל לשון לי, אבל היכא דאמר לי, לי ולא ליורשי במשמע, כדאיתא בפרק מי שאחזו [ע"ד ע"א], ולא קיים התנאי. הנה בררנו דין מתנה ע"מ להחזיר למה נתקנה בשבועת הלוה.
